לאחרונה קראתי בספר הדאו-דרך הנהר שכתב אלן ווטס. ציטוטים נהדרים יש בו. מלפני שנים רבות ריתקה אותי הדרך הזו והקשר שלה עם יצירה ואמנות. אני קורא למאמר הזה "זן ואמנות התכנון האדריכלי" אך הכל בעצם נובע מנקודה פנימית אחת עליה אפשר להביט רק בהצצות. לתפוס בלי לתפוס. אקווה שנצליח לרגע.
מתוך הספר דאו: דרך הנהר :
"האומן צ'ו-אי היה משרטט עיגול ומותח קו כאילו אחז במחוגה ובסרגל. בלי לחשוב על מה שהוא עושה, היו אצבעותיו משתנות עם הדברים. וכך, רוחו שלמה, דבר לא עמד בדרכו.
יתר על כן, מי שזקוק לקרס ואנך, מחוגה וסרגל, כדי להתיישר, מקצץ בטבעו, מי שזקוק לחוטים וחבלים, דבק ולכה, כדי להתייצב, זה מחבל בסגולתו, ומי שמכרכר ומפרכס במנהג ומוזיקה, משובב ומלטף במוסר וצדק, על מנת להביא נחמה לליבו של העולם, זה מאבד את הכך הקבוע. בעולם יש כך קבוע; הכך הקבוע הוא : לא בעזרת הקרס [נוצר] העקום, לא בעזרת האנך- הישר, לא בעזרת המחוגה- העגול, לא בעזרת הסרגל- המרובע, לא בעזרת הדבק והלכה מקבעים, ולא בעזרת חוטים וחבלים קושרים." — ג'ואנג דזה. –
צריך להיות קצת בשקט אחרי שקוראים דבר כזה. בכלל צריך להיות קצת בשקט רומזים לנו כל ה"חכמים העתיקים"…
יש הרבה ציטוטים מהסוג הזה של אנשי ה"דרך" הדאו, ולאחר מכן הזן. הם כולם מצביעים על הכישלון שבניסיון לעשות דברים מתוך פיצול פנימי: אני , בתור דבר נפרד, הולך לעשות משהו ,ואותו משהו הוא דבר שני נפרד ממני.
"הרוצה לקחת את העולם ולעשות בו,
אני אהיה עד לכישלונו.
העולם הוא הכלי של הרוחני,
ואין לעשות בו.
העושה בו משחיתו, האוחז בו מאבדו."
— ספר הדאו –
אם כך איך עושים דברים? מאוד קל להחטיא כשמנסים לענות על שאלה כזו. אולי פשוט צריך לתת להם "להיעשות"…
מספרים שמיכאלאנג'לו אמר את המשפט המפורסם על כך שהדמות שהוא מפסל כבר נמצאת באבן והוא רק מסיר את המיותר. ובכן זה מתיישר קצת עם דרך ה"אחד" הזו של הדאו והזן. זה מצביע על ההקשבה הנדרשת. אחרי כל התרגול, הלימוד, האימון הטכנולוגי והפיסי מגיעים לנקודת הקשבה בה הדברים כביכול פועלים מעצמם. ה"אני" נשכח וה"דבר" מתגלה. אותו "כך" שמופיע בציטוט הראשון.
אם מקשיבים בשקט אפשר לזהות את הצליל השונה שיש ל"כך" זה לעומת ה"שכל" הרגיל.
זה לא שלא משתמשים במחוגה לשרטט עיגול אך עדיין לא זקוקים לה. זה לא היא שעושה את העיגול. המצע היציב של העולם הוא זה שממנו צומחים הדברים. ומהו המצע היציב הזה ? הוא מצוי מתחת למחשבה ולכללים ושרוי בשקט. צריך פשוט לעצור ולהיות בשקט כדי לשקוע עד אליו ואז אפשר לפעול מתוכו. זהו לא שקט שנובע מהתעלמות מהכללים או מהידע, זהו שקט שנוצר אחרי שכל הלימוד התעכל והפך חלק מהגוף וניתן לשכוח ממנו. או מהמחשבה עליו.
הנה תיאור יפה של פעולה כזו של חרש עץ אחד :
" חרש העץ צ'ינג גילף עץ לעשות ממנו מתלה פעמונים, וכשנשלמה העבודה, כל מי שראה אותו התפלא כאילו היה מעשה אלים ורוחות. רוזן לו ראה ושאל את האיש: איזו אמנות שימשה אותך ?
עבדך הוא בעל מלאכה, איזו אמנות יש לי? אבל יש בכל זאת דבר אחד. כשאני עומד לעשות מתלה פעמונים, אני אף פעם לא מעז לבזבז את הצ'י שלי. אני תמיד צם כדי להשקיט את הלב. אחרי שלושה ימי צום אני לא מעז לחשוב על תודה וגמול, תואר או משכורת.
אחרי חמישה, אני לא מעז לחשוב על ביקורת או שבחים, זריזות כפיים או מלאכה גרועה; אחרי שבעה אני שוכח פתאום שיש לי ארבע גפיים, צורה וגוף. באותו זמן אין כבר דוכס או חצר, כישרוני מתמקד והחוץ מתפוגג. רק אז אני נכנס ליער בהרים, בוחן את התכונות שקיבלו העצים מידי שמים, ובוחר את המתאים ביותר. רק אחרי שמתלה הפעמונים מופיע לנגד עיני, רק אז אני ניגש למלאכה, ואם לא כן אני מוותר. כך חוברים השמימי לשמימי. מה שאנשים חושבים לאלוהי בכלי איננו אלא זה ." — ג'ואנג דזה —
אם נעבור עכשיו לדבר על אדריכלות , בגלל הכותרת ובגלל שאני "אדריכל", יהיה בכך משום הצמצום כיוון שה"דבר" אינו שונה לא כאן ולא במקום אחר. לא במתלה הפעמונים ולא בתכנון הבית. והאדם אינו שונה בין אם מלאכתו חרש עץ או מתכנן בתים או אמא.
אני מניח על השולחן את גזרי הנייר עליהם רשמתי את גודל האנשים וגודל מגרשם, את מידת הכסף המצוי בידם לרכישת החומרים, את מספר ילדיהם וכיצד הם מתקשרים ומשחקים איתם, את הכיוון והאופן בו השמש מחייכת אל המגרש, את צבע ההילה של החלום המקיף את האנשים כשהם מדברים על בית. אני מניח את כל אלו על השולחן ומסתכל עליהם בשקט ובאהבה כמו שמסתכלים על עלי שלכת צבעוניים ליד עץ תות בגדת נחל. כל מה שלא חשוב גווע אם השקט. מחשבות שלי ושל האנשים. אני יודע שהבית כבר מצוי שם ובשקט הוא מתחיל לצמוח מעצמו ולהתגלות.
