הפסח הזה העלה בפניי את צמד המלים הזה, שמעבר לכך שהוא מוצא חן בעיני ונראה לי בדיוק הדבר הנכון לאדריכלות, גרם לי גם להרהר במה המשמעויות שלו בעצם. של צמד המלים הזה.
יש הבדל בין חירות לחופש, כך נראה לי, אחרת לא היו אלו שתי מלים שונות. חשבתי על כך עם הבן שלי בסדר פסח, בו היינו רק שנינו, והגעתי לתחושה שחירות היא תנועה עמוקה יותר ופנימית יותר
ואילו החופש חיצוני יותר. החירות, כך נראה לי, כרוכה בבחירה. יש בחירה שמאפשרת אותה. בחירה פנימית. והבחירה הזו יכולה ליצור מציאות של חופש כזו או אחרת בחוץ. אך יותר מכך, הבחירה הזו
מוציאה את האדם לחירות. לא לחינם במלה "בחירות" מסתתרת המלה "חירות" .
ובכן, איך נראית אדריכלות של חירות?
מבחינת ההגדה של פסח, האדריכלות של העבדות
נראית כמו מבנים מונומנטליים כאלו ואחרים שמבטאים בעיקר את רצונו, שאיפתו, של שליט כפייתי כלשהו ולא של האנשים הבונים. כלומר , האנשים בונים בסבל רב מבנה שכלל לא קשור אליהם. בהחלט יש מצבים כאלה גם בימינו עם
אנשים שבונים לעצמם את פיתום ורעמסס שלהם, כורעים תחת נטל השיעבוד של עריץ דמיוני כזה או אחר וסובלים….וסובלים…. לעתים אפילו בלי לדעת. העריץ הזה יכול להופיע במגוון צורוצ בעולם הבניה
המודרני. מניסיוני, הוא יכול להגיע בצורת מגוון מחשבות שהמאפיין את כולן היא נוקשות, קורטוב של חרדה, דוגמטיות מסוימת, תחושה של
"ככה זה! וזהו!"…. למשל :
"קבלנים תמיד מרמים אותך….צריך להיזהר מאוד!"
"היום מה שהולך זה…."
"כולם אומרים שצריך…"
" זה יפה אבל לא פונקציונלי"
" יופי זה לא פונקציונלי"
"הבית שלי צריך להיות יפה יותר משל…."
"דודה שלי אומרת ש…"
" אח שלי בנה והוא אומר ש…."
וכן הלאה…..
אני זוכר זוג לקוחות שביקש שאתכנן לו בית.
היה מגרש, היה תקציב והיו הרצונות,צרכים, חלומות
שלהם. ולפי זה תכננתי בדרך ובאופן שבו אני עושה
זאת. כשהראתי להם את התכניות הבחור אמר משפט שנחרט בראשי. הוא אמר : " זה מפחיד כמה שזה בדיוק מה שרצינו " … ואכן , הזוג יצא לסיבוב ארוך של בירורים ומחשבות עם כל בני המשפחה והיועצים השונים. ובדקנו ביחד עוד ועוד אופציות תכנוניות ( כל הקולות הסקפטים בתודעה ) כדי לחזור בסופו של דבר ולבחור את מה שהם באמת רצו. וזו הבחירה . וזו החירות.
לא תמיד זה קורה ככה. לעתים בוחרים במשהו שמישהו אחר רצה. רעמסס כלשהו בתוכנו. אפילו בלי לדעת. המדד העיקרי לדעתי לידיעת טיב הבחירה היא שמחת הלב בה, במידה
וקיים חיבור אל הלב. בחירה שלא מחוברת ללב לעולם לא תצלח לאורך זמן. והמחשבה ששמחת הלב מנוגדת לפונקציונאליות, הגיון כלכלי, או כל דבר אחר, איננה נכונה. נהפוך הוא. ללא שמחת הלב, כל פרוייקט נדון לכישלון. גם בפונקציונליות שלו ובכלכליות שלו.
אז איך נראית אדריכלות של חירות ? האמת שיש לה צורות רבות. זו דעתי. האסתטיקה אינה אחת. הסגנונות רבים. מה שהופך אותה לאדריכחות של חירות היא איזו בחירה פנימית מסויימת שמשפיעה על התהליך כולו ועל התוצאות שלו.
באדריכלות כזו אין פשרות. לא בגלל נוקשות, בגלל שהכל בחירות.
וזו נקודה חשובה. יתכן למשל שיש לנו אילוץ כספי מסויים ( פשוט אין לנו מספיק בשביל לרצף עם המרצפות שהכי רצינו למשל, או שחשבנו שהכי רצינו) אנו יכולים להתפשר…ולוותר מעט על החירות שלנו , או לבחור. לקחת את האחריות המלאה להכל…לנו, למצבנו הכלכלי, לרצוננו, להחלטתנו ..ולבחור.
באמת באמת לבחור. להיות בעליה של הבחירה הזו. ואז, אין פשרה. יש בחירה שלמה. ובתוכה שוכנת החירות. אפשר גם לבחור לגייס עוד משאבים וכן לרצף בריצוף היקר יותר. אין זה משנה. העיקר הוא שאין פשרה. רק בחירה.
להיות בני חורין זה אומר להשתחרר מהשיעבוד אבל גם לוותר על האפשרות לתלות אשמה בקלגס חיצוני משעבד כלשהו, שאילץ אותנו כביכול להתפשר.
יש לטפח הרבה אהבה עצמית כדי להסכים להיות חשופים כך, ללא שום כסות, ולחבק את רצוננו, בחירותינו,חירותנו הפנימית והפשוטה.
למשל בחירתנו לרכוש ריצוף זול יותר…. ולשמוח בכך. לדעת שזו בחירתנו, לא פשרתנו, ולהודות על כך ולשמוח בכך. זה למשל, ניצוץ אחד של אדריכלות של חירות
