קיים מימד פחות נראה ומדובר בתהליך התכנון של והבניה. הוא קיים גם בכל נגזרות החיים האחרות, ואולי אפילו זוכה ליחס רב יותר, אך גם בתהליכי התכנון והבניה הוא קיים.
יתכן, ואמנם רק יתכן, שחלק ניכר מהאנשים ואפילו אנשי המקצוע, אינם מודעים או מייחסים לו חשיבות, כי נראה שבכל הקשור לבנייה קיימים כוחות חזקים, או יותר נכון, קולניים הרבה יותר. עדיין, במקביל להם, מתקיים אותו מימד ואינו מתבטל.
זהו למעשה סוג של חוק: החומר ספוג ברוח שעומדת מאחוריו. ולעניות דעתי אין אפשרות לחמוק מחוק זה.
מה הכוונה? הכוונה היא שכל האלמנט הרוחי (ובזה אני מתכוון לחשיבה, לרגש, לכוונות הגלויות והנסתרות..) כל אלו ספוגים בחומר, ובמקרה של בית, ספוגים בבית. בקירותיו, ברצפתו, ובכל אשר בו ובסביבתו. גם בחלל הכלוא בו. כיוון שבניית מבנה בדרך כלל היא תהליך מורכב בו משתתפים גורמים רבים, רבים הם המטביעים את חתימתם הרוחנית, שהיא לעיתים קרובות גם פיזית. (יהיו אלה המתכנן, הדיירים וקרובי משפחתם היועצים לעיתים קרובות, הקבלנים, הפועלים, וכו').
העניין הוא שאי אפשר לחמוק מכך ותמיד תמיד תהיה טבועה בחומר חתימת הרוח שיצרה אותו. גם אם יש לנו מרפסת קטנה לסגור, לא סיפור גדול, ובאמת אנחנו לא רוצים שום עניין, רק לסגור אותה, לא רוצים להתעסק עם זה יותר מדיי, בדיוק הרוח הזו תהיה טבועה בה. אם הקבלן יביא רוח דומה אז זה מה שיישאר. אם נאפשר למתכנן להביא מרוחו ייתכן ונקבל כבר רוח שונה במרפסת וזה לא אומר שרוח אחרת מצריכה יותר עבודה או מאמץ. בדרך כלל להיפך.
אולי מעניין אותנו רק שיהיה הכי זול. העניין הזה יהיה טבוע בחומר. זה לא אומר שזה יהיה הכי זול, או שמשהו אחר לא יכול להיעשות באותו מחיר, אך הרוח המסוימת הזו תהיה נוכחת בחומר. אולי אנחנו חושבים שרק בפרויקטים מסדר גודל מסוים ומעלה אנחנו צריכים להשקיע משהו שאולי נקרא לו אהבה.. גם זה יהיה טבוע בחומר. אולי מעניין אותנו שזה יראה יקר (אבל לא יהיה באמת), אתם מנחשים נכון, זה ייטמע בחומר. גם אם מעניין אותנו שדווקא ייראו כמה זה יקר, אותו הדבר. מצד שני, יכול להיות שמעניין אותנו להטביע בחומר שאיפה רגשית או רוחנית שלנו. גם זה יקרה. אולי יש לנו רעיון כזה או אחר, נוקשה או רך שאנו מאמינים בו, זה יופיע. אידאולוגיה, גם כן. העניין הוא שבכל מקרה, בין אם נרצה זאת או לא החומר יישקף את הרוח (האמתית) שעמדה מאחוריו. גם אם לא עמדה שום רוח (תמיד עומדת רוח) הוא יישקף את הרוח הריקה שעמדה מאחוריו.
אשתף אתכם במשהו ששמתי לב אליו במהלך לימודי האדריכלות ולאחריהם. שמתי לב שאין לי סגנון אדריכלי מסוים שאהוב עליי במיוחד. יש לי הנטיות המסוימות שלי, אך אני נהנה ממבנים שונים שהמשותף להם הוא שאני חש שיש בהם חיבור נכון (לטעמי כמובן נגיד) בין הרוח שעמדה מאחוריהם ובין המבנה החומרי שנוצר. במיוחד במבנים שיש בהם שמחה. שמחה של ביטוי הרוח. שמחה של עצם הביטוי המודע.
ואני לא מתכוון שהם "רוחניים" או בנויים מבוץ, אני מתכוון שהם מבטאים את רוח היצירה האמתית שעמדה מאחוריהם בשמחה דומה לזו שמאפיינת ילדים. פחות מעניין אם הם לטעמי האסטטי או לא.
בצורה פשטנית למדיי, אני יודע, אפשר לומר שיש מבנים בהם הרוח השלטת היא סוג של פחד או מגוון של פחדים (ואני מכיר את הפחדים ולא מזלזל בהם), פחדים שהלקוח לא יאהב את היצירה, שקולגות לא יאהבו, פחדים שקשורים להוצאת כספים ( אני מערבב בין הפחדים של כל המשתתפים – לקוחות ואנשי מקצוע ) פחדים מסוג של "שלא יעבדו עלינו…", פחדים של קבלנים שלא ישלמו להם או ימררו להם את החיים וכו' וכו'.. אלו כולן דוגמאות למן רוח הפוכה, שהכיוון שלה ההיפך מביטוי שמח, אך גם היא נטמעת ונטבעת בחומר: בתכניות, בלבנים, בטיח, בריצוף.
מנגד יש רוח היצירה, האהבה, הרצון להוסיף יופי, טוב, נעם ונוחות לעולם. רוח זו כיוונה הפוך מרוח הפחד והיא קורנת החוצה מהאנשים ולאחר מכן מהתכניות והלבנים. ברוח זו יש שמחה ובדרך כלל רכות סלחנית.
אלו דוגמאות גסות למעשה של עיקרון זה אך הוא קיים ממש בכל רגע ובכל הניואנסים. אני, שאני אדריכל ועוסק יותר בצד התכנון והפיקוח, רואה את זה יותר בתחומים אלו, בניואנסים הדקים של התכנון, בתהליכים העוברים עם הלקוחות, בעבודה עם הקבלנים. שימת לב לכך עוזרת לנטרל חלק מההשפעות הלא רצויות, כיוון שתמיד יש כאלו. לא ניתן לעצור אותן כפי שלא ניתן לעצור את המחשבות, אך ניתן לשים לב לתהליכים.
אסכם שוב את העיקרון הזה, שהוא למעשה פשוט מאוד, אך מקיף תחום כל כך רחב של היבטים שאפשר ללכת לאיבוד בהשלכות שלו.
העיקרון אומר שבכל מקרה נראה ונרגיש את השפעת הרוח שמלווה את התכנון והבנייה במוצר המוגמר ומכאן משתמעת המסקנה שכדאי לקחת זאת בחשבון. כלומר לשים לב לרוח הזו ולבחור ברוח הטובה.
